<h1>חדושי הראב"ד — ב"ק</h1>
<h2>דף ז.</h2>
[ב"ק ע"ח ע"א] ולר' אלעזר דשרי בכלאים, אלמא לא יליף משה דפסח, למאי הילכתא אמר רבא כל מקום שנאמר שה וכו'. אמר לך ר' אלעזר כי איתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא. פי' לקלוט בן פרה ועבורו מקלוט. ודלא כר' יהושע, דאי לר' יהושע אפילו באכילה נמי אסור, דנפקא ליה משה כשבים, [שה הבא משני כבשים] שלא יהו קלוטים, מיהו אם הוא עצמו קלוט מותר, דכתיב אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל, זה אי אתה אוכל אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד שהוא מעלה גרה בלבד, ואי זה, זה גמל הנולד מן הפרה ועבורו מן הפר אע"פ שאין מפריס פרסה שסועה. אלא לר' אליעזר דמכשיר קלוט בן פרה בן קלוט באכילה, אפילו הכי לענין פדיון פסול, ונפקא לן משה דפסח, דנהי דלא גמרי' לכלאים מהתם משום דתפדה תפדה ריבה לכל מי שהוא שה, וכלאים דעלמא שה הוא, אבל לקלוט בן פרה מיהא ילפינן ליה מהתם, ופסול לפדיון.
[ב"ק ע"ח ע"ב] דאיעבר מקלוט בן פרה וכר' שמעון דאמר שהוא אסור אפילו בן פרה ובן פר, ומשום הכי קרי ליה טמא, ולדעת ר' שמעון הוא דהוי טמא, אבל לא סבירא ליה כותיה שיהא אסור באכילה. והכי איתא בבכורות [ז' ע"א] קרי ליה טמא כר' שמעון וקאמר אבל אתה אוכל, סבר ליה כותיה בחדא לשם בעל[מא] ופליג עליה בהיתר אכילה. קשיא לן מאי טעמא אמר בטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע, לימא בטמא שנולד מן הטהור ועבורו מטהור וכר' יהושע, דאע"ג דבאכילה מותר לענין פדיון אסור. ואיכא למימר כיון דאמר ר' יהושע שה כשבים שה הבא משני כשבים מותר אע"פ שהוא אינו שה והוא קלוט, לענין פדיון נמי, שהרי קרוי שה, אבל לר' אליעזר דמכשיר לאכילה עבורו מן הטמא ההוא משה שה נפקא ליה, דמייתר שה כשבים ושה עזים, אע"ג דלאו שה הוא לענין פדיון.
<h2>דף יב.</h2>
[ב"ק ע"ז ע"ב] כלאים שה כתיב ואמר רבא כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. דילפינן שה שה מפסח, דכתיב [שמות י"ב] שה תמים זכר בן שנה דמיתר, דהוה ליה למכתב תמים בן זכר שנה יהיה לכם, דהא כתיב לעיל [שם] ויקחו להם איש שה לבית אבות וכו', למה ליה למהדר שה, אלא לאגמורי לכל מקום שנאמר שה שיהא כזה. ולקמן מפרש רבא אהייא איצטריך למיגמר מהתם משה שה.
[ב"ק ע"ז ע"ב] אלא ודאי או למעוטי הוא. או לחלק הוא, ולא שיהו מעורבין, אלא האי דדרשינן או לרבות משום דאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהן, ולמעט לא צריך קרא, ומשום הכי לא דרשינן שור או כשב לרבות נדמה או (כשב) [עז] לרבות כלאים, דסתם או למעט הוא. מיהו היכא דאין כלאים יוצא מביניהן על כרחין דרשינן ליה ברבוי.
[ב"ק ע"ח ע"א] אלא הא דאמר רבא כל מקום שנאמר שה וכו' למאי הלכתא. אי לטביחה ומכירה הא אמרת דאפילו כלאים נמי חייב, אי לקדשים בהדיא כתיב ביה שור או כשב פרט לכלאים וכו', אלא לענין פטר חמור וכו'. ואי קשיא לך אי יליף ליה מפסח, אי מה להלן זכר תמים ובן שנה, אף כאן זכר תמים וכו'. הא אמרינן בבכורות [י"ב ע"א] תפדה תפדה ריבה.
<h2>דף יד:</h2>
[ב"ק ע"ו ע"ב] וכן כל העומד לפדות כפדוי דמי. ואם תאמר והא בעינן העמדה והערכה, וכיון דקא שחיט לה תו לא מצי פריק לה. איכא למימר בבעלי מומין שקדם מומן להקדישן [קאמר], דהנהו לא בעו העמדה והערכה כדאיתה בתמורה [ל"ב ע"ב]. עוד נראה לי דלא צריכינן לכל הנך מילי, ור' אלעזר נמי דמקשה לר' יוחנן וכי שחיטה מתרת לא סבירא [ליה] דר' אושעיא כלל, דהא איתותב בהדיא התם. אלא הכא לדעת רב דימי אמר ר' יוחנן, דמוקים לה בשוחט תמימים בפנים לשום בעלים, אלא שנשפך הדם הוא דמקשה, דכיון דנשפך הדם לאו שחיטה ראויה היא כלל, דלא אתו [לידי] היתר אכילה. אבל קדשים אחרים דאתו לידי התר אכילה שחיטה ראויה היא, דשני דברים המתירין הן. וכן לריש לקיש דאקשי ליה, וכי שחיטה מתרת והלא פדיה מתרת, מפני שכבר נשחט קודם פדיה ועוד אינו ראוי לפדיה, ולא אתיתו לכלל היתר אכילה. ותריץ לה אתרויהו דכיון דהוה לה שעת הכושר שחיטה ראויה היא, ושחיטת תמימים קודם שנשפך הדם ראוי היה לזריקה וכל העומד לזרוק כזרוק דמי. ושחיטת בעל מומין נמי כל זמן שהיא מפרכסת בת העמדה והערכה [היא], אע"פ ששחט בה רוב שנים. כדאמרינן ביבמות [ק"כ ע"ב] שחט בו רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, חי הוא וסופו למות. והאי דלא אקשי' לר' הושעיא מהאי מתני' דילן לפני זריקה וכו', דהא אמרינן דכיון שכל העומד לזרוק כזרוק דמי שחיטה ראויה היא, וכיון דר' שמעון אית ליה האי סברא שחיטת קדשים שחיטה ראויה היא. אין ודאי הכי הוא, אלא דהא איתותב במסכת חולין, והדר ביה ואמר לר' שמעון דאין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום דהויא לה התראת ספק, ולאו משום דהויא שחיטה שאינה ראויה. וכי מעיינת בה שפיר דמהא מתניתא לא (ד)אתיא ליה תיובתא לעיקרא דמילתא, דקדשים בפנים שני לר' שמעון אמאי סופג את הארבעים, והא שחיטת שני שחיטה שאינה ראויה בין שזרק דמו של ראשון בין שלא זרק, דהא כל העומד לזרוק כזרוק דמו ואפילו נשפך דמו של ראשון, הואיל והיתה לה שעת הכושר, מעתה שני מחוסר זמן הוא, ולר' שמעון שני אמאי סופג את הארבעים, אלא על כרחיך מתני' דלא כר' שמעון כדקא' ר' הושעיא, הילכך מיהא מתניתא לא מיתותב לעיקרא (למילתא) [דמילתא]. אלא (ולההיא) [מהא] מתניתא דאיתותב רב המנונא דקאי בשיטתיה דר' אושעיא איתותב איהו, [ו]קאי נמי ר' הושעיא אטעמא דרב המנונא דלענין מלקות לא אתיא מתניתא כר' שמעון משום התראת ספק ומשום מחוסר זמן כדאיתא במסכת חולין, והתם פרישנא ליה שפיר. מיהו אמסקנא דמילתא התם [חולין פ"א ע"א] נמי איכא לאקשויי, דהתם אמר רבא לר' שמעון אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום התראת ספק, ומאי ניהו היא שלמים ובנה חולין ושחט שלמים ואחר כך שחט חולין קודם זריקה, וכיון דשחט ונתקבל הדם הרי שחיטת שלמים שחיטה ראויה היא לאלתר, ואיכא על בנה התראת (מאי) [ודאי]. ואיכא למימר אע"ג דנתקבל [הדם] אינו כזרוק עד שיגיע אצל המזבח שיהא ראוי ליזרק, ואם שחט בנה קודם לכן התראת ספק היא ופטור, והכי קאמר אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים לאלתר עד שיזרק הדם או שיגיע למקום זריקה.
<h2>דף כח:</h2>
[ב"ק צ"ט ע"ב] המראה דינר לשלחני ונמצא רע תני חדא אם אומן פטור אם הדיוט חייב. דההוא ודאי פושע הוא, דלא איבעי ליה לאיעסוקי ביה כלל. ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב. ואפילו בחנם. אמר רב פפא הא דתניא אומן פטור כגון דנכו ואיסור. דבקיאי טפי. ולענין דינא נמי אמרינן [בכורות כ"ח ע"ב] אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם. אבל שאר שלחנים כהדיוטות דמו, ואפילו בחנם חייבין. ודוקא דאודעיה דעליה קא סמיך כדכת' בהלכות, אבל אומן מומחה בשכר, אי נמי הדיוט בשכר, אע"ג דלא אודעיה חייב, כיון דיהב ליה אגרא כמאן דגלי דעתיה דעליה סמיך. והא ר' חייא נמי לא צריך למילף. דאי הוה צריך למילף לא הוה מחית נפשיה לספיקא ולא מיעסק ביה.
[ב"ק ק' ע"א] ומנו ר' מאיר. דסתם מתניתין ר' מאיר. וקשיא לן דבפרק הגוזל זוטא [קי"ז ע"ב] שמעינין דדינינן דינא דגרמי מההיא מתניתין אם מחמת הגזלן וכו'. ואיכא למימר דההיא אוקמתא בעלמא אוקימנא דאחוי אחויי, ולא מיבררא ההיא אוקמתא לכולהו אמוראי, והתם מוכחא מילתא הכי. וריש לקיש דאמר ר' מאיר היא דאמר דיינינן דינא דגרמי, על ההיא מתניתין קאמר דמוקים לה בדאחוי אחוויי ור' מאיר היא. ואתינן למפשט מהיכא שמעינן לר' מאיר דסבירא ליה הכי, ואמר מהא דתנן דן את הדין דסתם מתניתין ר' מאיר, ואדחיא לה. וכן לצבוע, וכן המסכך, אדחו להו, וקמה ליה מהא מתנית' דנתיאש ממנה. וההיא ר' מאיר היא מסתמא דמתני' דמסכך, דכלהו תנאי לא סבירא להו הכי כדאיתא התם [כלאים פ"ד מ"ד], ומנו ר' יוסי ור' שמעון דפליגי עליה, וסתם תנא קמא ר' מאיר הוא, דסבירא ליה אדם אוסר דבר שאינו שלו, הלכך הא מתניתא נמי ר' מאיר היא, ולא שני ליה בין מסכך לנתיאש. ומהאי מתני' דהכא נמי לא מיבררא מילתא לכולהו, דאפשר דלא תנו לה סתמא, ועוד דרבים פליגי עליה, דר' עקיבא ור' יוסי ור' שמעון דסביר' להו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והכי איתא במסכת כלאים [שם]. ומשום הכי לא סמכי עלה כולהו, דאי הוי סתמא כשאר סתמי לא פליגי אמוראי בדינא דגרמי, דהלכה רווחת היא הלכה כסתם משנה.
<h2>דף לא:</h2>
[ב"ק י"ג ע"א] במעשר נאמר [ויקרא כ"ז] לא יגאל. ויליף [בכורות ל"ב ע"א] גאלה גאלה משדה חרמים דכתיב ביה [שם] לא ימכר ולא יגאל, מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו. שלמים שהזיקו גובה מבשרן וכו'. אליבא דר' יוסי הגלילי קאמר דאוקימנא למתני' כותיה.
<h2>דף מא.</h2>
[ב"ק מ' ע"ב] הכי נמי מסתברא דלקטלא קאמר דאי [אמרת] לקרבן. אם לא נאמר נוגח לא הייתי למד אותו מרובע, מפני שהנוגח לא עשה בו אונס כרצון לקרבן, והא לא רצון דידיה כתיב, ואי יליפנא ליה מרובע בין לאונס בין לרצון יליפנא ליה. ואי קשיא לך רצון בנוגח מכתב כתיב, דהא קטלינן ליה ואיסורי הנאה הוא. הא לא קשיא בשהמית על פ(נ)י הבעלים או על פי עד אחד דלאו בר קטלא הוא, אפילו הכי פסלינן ליה מקרבן. אלא הא קשיא לי רובע גופיה על פי הבעלים או על פי עד אחד [דלאו בר קטלא הוא ואפ"ה פסלינן ליה לקרבן], מנא ליה דעשה בו אונס כרצון לקרבן, אלא [מ]היכא דאימעיט רצון אימעיט נמי אונס, נוגח נמי מהיכא דאימעיט רצון אימעיט נמי אונס, והכי הוה ליה למימר אי רצון דידיה כתיב אונס נמי כתיב. ולאו קושיא היא דחדא אורחא נינהו.
<h2>דף מח.</h2>
[ב"ק ט' ע"א] גרסת הרב ר' יצחק ז"ל אלא לשלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות דקסבר רב אסי מספקא לן אי כיורשין דמו אי כלקוחות. ולקוחות נמי דילמא כלקוחות שלא באחריות, ומפסיד חצי חלקו, והחצי האחר נוטל הרביעי בקרקע משום יורש, והרביעי במעות משום לוקח באחריות. קשיא לי דאמרינן בבבא בתרא [קל"ח ע"א] שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ומאתים לפלוני וכו' אין אומרין כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולם, והכא היכי מצי טריף חלקו של אחד מהן, ומכל מקום לשמואל ורב אסי קשיא. ואיכא למימא היכא דאיתנהו כולהו ודאי מכולהו שקיל, וכי איירו הכא בדליתנהו לתרי, דגבי מהאי דקאי, וכי אתו הנך גבי מיניהו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אי נמי משכחת לה שהיה אותו החלק אפותיקי לבעל חוב ומשום הכי נוטלו. מיהו אנן כרב סבירא לן דכיורשים, הילכך בין שחלקו קרקעות, בין שחלקו קרקעות כנגד כספים, אזיל ושקיל פלגא בהדיה בכספים, דלדעת רב אסי [ד]מספקא ליה אי כלוקח הוא דאמרינן בלישנא בתרא בקרקע וכספים דודאי כלוקח שלא באחריות דמו כדאיתא בגמ', אבל לדעת רב לא שני לן ו(ב)תרויהו כיורשים דמו, ואזיל ושקיל פלגא בכספים בהדיה. ומאי דאמרינן בלישנא קמא פשיטא האי ברא והאי לאו ברא, אפילו לרב אסי ואפילו לשמואל נמי קאמר, דעד כאן לא אמרינן דמפסיד אלא בשחלקו קרקע, כל חד וחד אמר אימר מחבראי טריף, אבל הכא מידע ידיעי דמיניה קא טריף ואדעתא דשקיל מאחוה נחית.
<h2>דף מט.</h2>
[ב"ק י"א ע"ב] הא דתני רמי בר חמא בכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו משום שנאמר אך פדה, קשיא לי והא אמרי' במסכת שבת [קל"ו ע"א] הכל מודים פיהק ומת מת הוא, כי פליגי בשנפל מן הגג או אכלו ארי דלרבנן חי הוא ולרבן שמעון בן גמליאל ספקא הוי, ואכלו ארי היינו נטרף. ואיכא למימר התם לעניין ירושה ולעניין אבלות ובשאינו יודע אם כלו לו חדשיו, אבל הכא לעניין פדיון ואפי' [כלו] חדשיו בעינן שלשים יום, הלכך אם נטרף בתוך ל' יום פטור כאלו מת.
<h2>דף נ:</h2>
[ב"ק צ' ע"ב] לר' יוסי הגלילי מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן. לרבנן לא קא מיבעיא לן, דהא פשטוה [ל"ו ע"ב] דסלע מדינה תנן מדרב אסי דאמר של דבריהם כסף מדינה. אלא לר' יוסי הגלילי איבעיא לן מדמפרש ליה בתשלומין אימר מנה צורי נמי קאמר, או דילמא מנה מדינה (נמי) קאמר. הא דתריץ הכא במילתיה דר' עקיבא ור' טרפון כגון שראוהו בלילה, משום ר' טרפון איצטריך, אבל לר' עקיבא אפילו ראוהו ביום נמי אין נעשין דינין, משום דכיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, והכי איתא בראש השנה [כ"ו ע"א]. פירוש אחר דהא ודאי לא אקשי ליה אם ראה ביום שלא יהא דיין, דפשיטא לן הא מילתא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה [ר"ה כ"ה ע"ב], אלא שר' יהודה נשיאה מעיד היה לפני חביריו ודן עמהם, ועל זה הקשה בתחלה. ותירץ ליה דמתניתא בשראוהו בלילה ופליגי דאי חזו ליה זכותא או לא, אבל ביום אפילו העיד נעשה דיין. וחזר בו מזה התירוץ ואמר כי לעולם העיד אינו דן, ור' יהודה נשיאה לעולם (אלא) [שלא] העיד כלל, אלא הא אנא דסבירא לי וכו', וזה עיקר.
[ב"ק ל"ו ע"ב] תנן התם התוקע לחברו באזנו נותן לו סלע. דמי בשתו, אע"פ שלא חרשו. סלע צורי תנן והוא ד' דינרים או סלע מדינה תנן. שמינית סלע צורי, והוא חצי דינר. ופשטוה דסלע מדינה תנן. הא דכתב הרב ז"ל בהלכותיו בענין צדקה יפה כתב, דצדקה ודאי לא צריך מעמד שלשתן, אלא כיון דאמר הריני נותן כך וכך לצדקה חייב ליתן כדאמרינן [ר"ה ו' ע"א] בפיך זו צדקה, ואפילו אין לו באותה שעה, שהרי חייב עצמו לשמים, וכמו שאמר הרי עלי עולה דמי, שאע"פ שאין לו באותה שעה חייב לקיים את המצוה, כדכתיב [דברים כ"ג] מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לד' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך, מקיש צדקה לנדר. והאי דאיצטריך הכא למעמד שלשתן משום דלא הוי ממונא גביה, ואיהו לא מיחייב נפשיה בממונא אחרינא למיתבא לצדקה, וכולה כדכתיבא בהלכות.
<h2>דף נג:</h2>
[ב"ק י"ב ע"ב] ומחיים מי אמר, בכל עניין בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאינו קיים, כלומר למה ליה לר' יוחנן לאיפלוגי בין מחיים ולאחר שחיטה, והא מתני' בזמן שבית המקדש [קיים] קא מיירי, דהא בחלקו קאמר, אם כן אפילו מחיים נמי משכחת לה לר' יוסי הגלילי דלא הוי ממונו, כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר דהא דתנן בכור מוכרין אותו תם חי לא שנו אלא בזמן הזה, אבל בזמן שבית המקדש קיים לא הוי ממונו. ואי תימא ההיא אליבא דרבנן קאמר לה דבזמן שבית המקדש קיים לא הוי ממונו, אבל לר' יוסי אפילו בזמן שבית המקדש קיים. לא מצית אמרת, דהא אותיביה רבא לרב נחמן מדר' יוסי הגלילי דדריש ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי, וקרא ודאי בזמן שבית המקדש קיים מיירי, דהא כתיב [ויקרא ה'] והביא את אשמו לה' איל תמים וכו', ומשיב רבינא בבכור חוצה לארץ, דאפילו בזמן שבית המקדש קיים אינו קרב לכתחלה. ואם איתא דהא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לאו אליבא דר' יוסי הגלילי קאמר, היכי מותיב רבא מדר' יוסי הגלילי לרבנן גברא אגברא קרמית, לישני ליה כי קאמינא אליבא דרבנן. אלא ש"מ דהא דרב נחמן אליבא דר' יוסי הגלילי קאמר, אלמא לר' יוסי הגלילי נמי משכחת לה במחיים דלא הוי ממונו, ומאי ניהו בזמן בית המקדש. ואם כן הא דתנן המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים [בין בקדשים קלים] אינה מקודשת מצי לאוקמה כר' יוסי הגלילי ואפי' מחיים, דהא (ו)בזמן בית המקדש היא, ולמה ליה לדחוקי נפשיה לאחר שחיטה, אפי' מחיים נמי משכחת לה. ושני ליה דכי מפליג רב נחמן בין בזמן המקדש קיים לשאינו קיים הני מילי בבכור דמתנות כהונה הוא, אבל בקדשים קלים אחרים כגון תודה ושלמים בין בזה ובין בזה לר' יוסי ממונו הוא, ודוקא מחיים אבל לאחר שחיטה ודאי בכולהון משולחן גבוה קא זכו. ומשום הכי איצטריך לר' יוחנן לאיפלוגי במתני' (דקדושה) [דקדושין] בין מחיים ולאחר שחיטה, ובמחיים ליכא פלוגתא לר' יוסי הגלילי, מיהו קרא דקדריש ר' יוסי הגלילי בכל קדשים קלים קמיירי שהן ממונו ומשום הכי אותביה רבא לר' נחמן.
[ב"ק י"ג ע"א] במעשר נאמר [ויקרא כ"ז] לא יגאל. ויליף [בכורות ל"ב ע"א] גאלה גאלה משדה חרמים דכתיב ביה [שם] לא ימכר ולא יגאל, מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו. שלמים שהזיקו גובה מבשרן וכו'. אליבא דר' יוסי הגלילי קאמר דאוקימנא למתני' כותיה.
<h2>דף נז.</h2>
[ב"ק ט' ע"א] גרסת הרב ר' יצחק ז"ל אלא לשלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות דקסבר רב אסי מספקא לן אי כיורשין דמו אי כלקוחות. ולקוחות נמי דילמא כלקוחות שלא באחריות, ומפסיד חצי חלקו, והחצי האחר נוטל הרביעי בקרקע משום יורש, והרביעי במעות משום לוקח באחריות. קשיא לי דאמרינן בבבא בתרא [קל"ח ע"א] שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ומאתים לפלוני וכו' אין אומרין כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולם, והכא היכי מצי טריף חלקו של אחד מהן, ומכל מקום לשמואל ורב אסי קשיא. ואיכא למימא היכא דאיתנהו כולהו ודאי מכולהו שקיל, וכי איירו הכא בדליתנהו לתרי, דגבי מהאי דקאי, וכי אתו הנך גבי מיניהו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אי נמי משכחת לה שהיה אותו החלק אפותיקי לבעל חוב ומשום הכי נוטלו. מיהו אנן כרב סבירא לן דכיורשים, הילכך בין שחלקו קרקעות, בין שחלקו קרקעות כנגד כספים, אזיל ושקיל פלגא בהדיה בכספים, דלדעת רב אסי [ד]מספקא ליה אי כלוקח הוא דאמרינן בלישנא בתרא בקרקע וכספים דודאי כלוקח שלא באחריות דמו כדאיתא בגמ', אבל לדעת רב לא שני לן ו(ב)תרויהו כיורשים דמו, ואזיל ושקיל פלגא בכספים בהדיה. ומאי דאמרינן בלישנא קמא פשיטא האי ברא והאי לאו ברא, אפילו לרב אסי ואפילו לשמואל נמי קאמר, דעד כאן לא אמרינן דמפסיד אלא בשחלקו קרקע, כל חד וחד אמר אימר מחבראי טריף, אבל הכא מידע ידיעי דמיניה קא טריף ואדעתא דשקיל מאחוה נחית.
